השופט נ' הנדל:
1. לפנינו מונח ערעור על פסק דינו של בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט נ' ישעיה) מיום 8.4.08 במסגרתו נדחתה בקשת המערער לאישור תובענתו כתובענה ייצוגית.
העובדות הצריכות לעניין
2. המערער נהג להשתמש בשירותי המשיבה מזה מספר שנים בקו שירות אשר זכה לכינוי "קו שירות 51" העובר במסלולו מרח' פינסקר בפתח תקווה, ועד לתחנה המרכזית החדשה בתל אביב. לטענת המערער, נהגה המשיבה לגבות מחיר זהה לקו האוטובוס מספר 51 של חברת "דן", למרות שאינה רשאית לעשות כן נוכח צו הפיקוח על מחירי מוצרים ושירותי (מחירי נסיעה במונית), התשנ"ט-1999 (להלן 'צו הפיקוח'). על כן, לטענת המערער, נהגה המשיבה להפקיע מחירים זו תקופה ארוכה ויצרה בכך מצג שווא והטעייה כלפי נוסעיה.
בהתאם לכך, הגיש המערער לבית משפט קמא תובענה בצירוף בקשה להכיר בה כתובענה ייצוגית, מכוח עילת ההטעיה המנויה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן 'חוק הגנת הצרכן'), וכן עילות חוזיות ונזיקיות שונות, כמו גם עילת עשיית עושר ולא במשפט. זאת - נוכח הפרתו לכאורה של סעיף 11(א)1 לחוק פיקוח על מחירי מצרכים ושירותיו, התשנ"ז - 1996, בשילוב עם סעיף 39 לחוק הגנת הצרכן. בקשתו זו של המערער נדחתה על ידי בית משפט קמא ביום 8.11.04 (להלן 'פסק הדין הראשון'). בית משפט קמא קבע כי אף במקום בו אכן מדובר בהפקעת מחירים שבוצעה על ידי המשיבה, הרי שעדיין אין בכך משום הטעייה כמשמעותה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. על פסק הדין הראשון הוגש ערעור לבית משפט זה (ע"א 11601/04) אשר הורה על ביטולו בשל כניסתו לתוקף של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן 'החוק' או 'חוק תובענות ייצוגיות'). הדיון הוחזר לבית משפט קמא לשם בחינתו המחודשת של ההליך נוכח הוראותיו החדשות של החוק.
לאחר דיון מחודש בעניינה של התובענה הייצוגית, דחה בית משפט קמא בפסק דינו מיום 8.4.08 את הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית (להלן 'פסק הדין' או 'פסק הדין השני'). בית המשפט המחוזי סבר כי כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות לא שינה ממהותה, תוכנה והיקפה של עילת ההטעיה המצויה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, כאמור. משכך, הרי שקביעותיו של בית המשפט בפסק הדין הראשון שרירות וקיימות גם כעת. במסגרת זו נמצא כי בעניינו של הנתבע לא קמה עילת תביעה אישית בשל קיומה של הטעייה כמשמעותה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן. בית משפט קמא נסמך ואף אימץ במסגרת קביעה זו את קביעותיו בפסק הדין הראשון ואת ממצאיו העובדתיים כי אין המדובר ב"עניין מהותי בעסקה" וכי המערער לא הצליח לעמוד על קיומה של גביית מחיר שאינו "רגיל או מקובל". באשר לטענתו השנייה של המערער, מבהיר בית המשפט כי אמנם אכן הכיר חוק התובענות הייצוגיות בעילות תביעה נוספות מלבד חוק הגנת הצרכן, אך אלו מנויות בתוספת השנייה לחוק המהווה רשימה סגורה של עילות. העילות הנוספות להן טוען המערער, אינן מנויות מבין העילות הקיימות במסגרת התוספת השנייה למעט טענתו בגין עילת ההטעיה המצויה בחוק הגנת הצרכן. בית המשפט המחוזי מציין כי ניתנה האפשרות למערער לתקן את תביעתו נוכח פסיקתו של בית המשפט נכבד זה בע"א 11601/04, אך המערער בחר שלא לעשות כן ולכן מלבד עילת ההטעיה לא נטענו למעשה כל עילות נוספות מכח חוק תובענות ייצוגיות. יתרה מכך, בית המשפט המחוזי מציין כי ממילא לא הונחה בפניו תשתית עובדתית, ולו לכאורית, שתצביע על קיומה של תביעה אישית באחד העניינים המנויים בתוספת השנייה, אף אם הבקשה הייתה מתוקנת כאמור ואלו היו נטענות על פי תיקונה. על כן, משעה שעילת ההטעיה כאמור אינה מתקיימת, וכי העילות הנוספות להן טוען המערער אינן לגישת בית המשפט עילות תביעה הנובעות מחוק תובענות ייצוגיות - דין בקשתו של המערער - להידחות.
מכאן הערעור שלפנינו.
טענות הצדדים
3. המערער טוען כי עוד טרם מתן פסק הדין הראשון בעניינו, ניתנה החלטה על ידי מותב אחר (השופט א' שטרסנוב מיום 20.11.00) במסגרתה נדחתה בקשת המשיבה לדחיית התובענה על הסף. בית המשפט המחוזי בהחלטתו זו קבע כי המערער עומד בעילות הסף להגשת תובענות ייצוגיות. כמו כן, יתר טענותיה של המשיבה בדבר היעדר היריבות לכאורה בין המערער למשיבה נדחו. לטענת המערער, אם טרם כניסתו לתוקף של חוק התובענות הייצוגיות עמד הוא בעילות הסף להגשת התובענה כייצוגיות, הרי שנכון הדבר אף לאחר כניסתו לתוקף של החוק ותנאי הסף הקבועים כיום בסעיף 8 לחוק. על כן, לגישתו של המערער, למצער עומדת לו עילת תביעה אחת משלל העילות עליהם ביסס את בקשתו. יתרה מכך, לטענתו שגה בית משפט קמא עת קבע כי לא מתקיימת במקרה דנן הטעיה כמשמעותה בסעיף 2(א) לחוק התובענות הייצוגיות. זאת, בעיקר משעה שבית המשפט עצמו ציין, כממצא עובדתי, כי אכן התרחשה הפקעת מחיר על ידי המשיבה עת התעלמה ביודעין מצווי הפיקוח.
טענה נוספת של המערער היא כי שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי אינו רשאי לתבוע בדרך של תובענה ייצוגית בגין עילות שאינן מנויות בחוק הגנת הצרכן ובתוספת השנייה לחוק התובענות הייצוגיות, כגון: עילות מתחום החוזים ככלל וסעיף 15 לחוק החוזים, התשל"ג-1973 בפרט; חוק עשיית עושר ולא במשפט; התשל"ט - 1979, חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, וחוק פיקוח על המצרכים והשירותים. לטענתו של המערער, פרשנותם הברורה של סעיף 3(א) לחוק התובענות הייצוגיות וסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק מביאים אותנו לכדי מסקנה כי תובע רשאי להגיש תובענה ייצוגית כנגד "עוסק" כמשמעותו בחוק הצרכן, בקשר בינו לבין הלקוח, כאשר עילת התביעה יכולה להיות מכוחו של כל חוק רלוונטי ולא בהכרח עילה הממוקמת בחוק הגנת הצרכן בלבד. לבסוף, המערער משיג גם על השתת הוצאות המשפט נגדו בסך 30,000 ש"ח.
בתגובה, טוענת המשיבה כי היא כלל אינה פעילה מזה זמן רב וקו השירות הועבר למעשה לחברה בשם "מוניות קו 51 בע'מ" (להלן 'מוניות קו 51') עוד בשנת 2001, בסמוך להגשת התובענה. המערער ביקש בערכאה קמא לצרף את מוניות קו 51, אך לאחר מכן חזר בו וביקש למחוק אותה. לטענת המשיבה, במצב דברים זה הרי שניהול ההליך כנגדה הינו תיאורטי בלבד ודי בנימוק זה כדי לדחות את הערעור. לגישתה, אף אם הייתה המשיבה פעילה, הרי שהייתה עומדת לה הגנה הקבועה בסעיף 8(ב)(2) לחוק התובענות הייצוגיות משעה שמדובר בגוף חיוני המספק "שירות ייחודי" ובלעדי לציבור. תובענה ייצוגית כנגדה תחזק את המתחרה העסקית ועל כן אין בתובענה הייצוגית אינטרס ציבורי בקיומה. כמו כן, המשיבה טוענת שהמחירים הופקעו על ידי הנהגים ולא על ידי המשיבה עצמה ואין להחיל אחריות שילוחית באנלוגיה לסעיף 3(א) לחוק התובענות הייצוגיות. בנוסף, המשיבה טוענת כי המערער אינו יכול הלכה למעשה להביא כל ראיה להוכחת פגיעה נטענת באוכלוסיית מקבלי השירות. זאת, משעה שלא ניתן לאתר בפועל נוסעים שנטען שנפגעו ואלו לא יוכלו להציג בעצמם ראייה לפגיעה נטענת, אף אם יופיעו. טענה נוספת של המשיבה היא כי בית משפט קמא בפסקי דין והחלטותיו, על גלגוליהם השונים, לא קבעו כל ממצא עובדתי הנוגע להפקעת מחירי הנסיעה על ידי המשיבה. בקשת המערער נדחתה על בסיס טענות שונות ובשל היעדרה של עילת תביעה, וללא שניתנה קביעה מחייבת לעניין הפקעה לכאורה.
באשר לעילות התביעה הנוספות, הרי שלגישת המשיבה סעיף 3(א) לחוק התובענות הייצוגיות קובע כי התוספת השנייה לחוק מהווה רשימת עילות סגורה ועל פי לשונה זו אינה מותירה מקום לספק או פרשנות. כמו כן, המערער לא תיקן את התובענה והבקשה למרות שבית משפט זה אפשר לו לעשות כן במסגרת פסק דינו בע"א 11601/04. ממילא, לטענת המשיבה, בית המשפט המחוזי קבע כי למערער לא עומדות עילת תביעה לכאורה על פי העילות הנוספות שבתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות. על כן, עילתו נסבה היא רק על עילת ההטעיה שבית המשפט קבע כבר דחה את העילה באופן חד משמעי. קביעתו זו של בית משפט קמא לעניינה של עילת ההטעיה על פי סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן נסבה היא על מספר נימוקים: ראשית, בית משפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח קיומה של עילת תביעה אישית. שנית, המשיבה אינה "עוסק" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן משעה שאין היא מעניקה שירות, כך ככלל וכך בפרט - למערער. המערער לא הוכיח הטעייה לכאורה ולא עלה בידו להראות כי שילם ממילא מחיר יתר וכי המחיר אינו "המחיר הרגיל או המקובל". יתרה מכך, מהראיות שהובאו מסתבר כי המערער שילם מחיר זהה לקו האוטובוס של חברת "דן" ומחיר נמוך מן המתחרה העסקית של המשיבה. בנוסף, המערער המשיך לנסוע בקו המשיבה אף לאחר שידע על ההטעיה והפקעת המחירים לכאורה. בכך, יש לשלול את טענתו להטעיה שכן אם ידע על ההטעיה לא היה ממשיך להקשר בהסכם עם המשיבה. משעה שלטענת המשיבה עילת ההטעיה אינה מתקיימת במקרה זה ובמצב בו המערער לא נסמך על עילות נוספות מלבד אלו שבית המשפט קבע כי החוק לא חל עליהן, הרי שצדק בית המשפט קמא בדחיית בקשת המערער. עם זאת, המשיבה ביקשה להוסיף כי למרות קביעתו של בית המשפט כי אין חולק כי מחיר הנסיעה בשירותיה גבוה משל מתחריה, הרי שהיא למעשה גבתה בהתאם לסיכום עם משרד התחבורה ובהתאם לייעוץ משפטי שקיבלה דאז. ממילא היתה המשיבה תמת לב שכן ביקשה מנהגי הקווים לגבות מחירים נמוכים מצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (מחירי נסיעה במוניות) אשר תוקן לאור סיכום המשיבה עם משרד התחבורה. כמו כן, המשיבה טוענת כי בניגוד להחלטתו של השופט שטרסנוב, במסגרתה הוחלט כי ישנו קשר בין הנהגים למשיבה, הרי שנהגי המוניות אינם אלא יחידות עצמאיות כלכליות ואין לראות קשר משפטי בין המשיבה לנהגים. ממילא טוענת המשיבה כי משנדחתה התביעה כנגדה אין לראות בקביעות כנגדה בפסקי הדין הקודמים והחלטות הביניים (כגון זו של השופט שטרסנוב כאמור) משום מעשה בי - דין.
דיון והכרעה
4. יריעת המחלוקת נסבה למעשה על שלושה ראשים שונים: המחלוקת הראשונה הינה בדבר התקיימותה במקרה דנן של עילת ההטעיה בהתאם לסעיף 2(א) לחוק התובענות הייצוגיות; המחלוקת השנייה נסבה על גדריו של חוק התובענות הייצוגיות, קרי - האם התוספת השנייה לחוק מהווה רשימת עילות תביעה סגורה, או שמא החוק חולש על עילות נוספות מלבד אלו הקבועות בתוספת השנייה לחוק כאמור; המחלוקת האחרונה הינה בדבר מהותה של המשיבה כגוף שאינו פעיל ונפקות הדבר על קיומה של עילת תביעה כנגדה. לחלופין, האם מתקיים קשר משפטי בין המשיבה או מחליפתה - מוניות קו 51 בע"מ, לבין בעלי המוניות, שכנטען הפקיעו מחירים, באופן המקים עילת תביעה כנגד המשיבה.
עילת ההטעיה
5. ההליך דנא החל את דרכו לפני כמעט כעשור - עת הגיש המערער את בקשתו לאשר התובענה כתובענה ייצוגית לבית המשפט המחוזי, וטרם נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות. על כן, הוגש ההליך על פי המטריה החוקית אשר נהגה דאז. דא עקא, שבשנת 2006 נכנס לתוקפו חוק התובענות הייצוגיות. נדמה, כי הדין והפסיקה באותו שלב היו בשלים לעריכת סדר בתחום. מטרת התיקון הייתה אפוא להעניק מענה אחיד וכללי ביחס לאופן הגשת תובענה ייצוגית והעילות בגינן אלו אפשרית לעומת הקרקע הנורמטיבית העמומה והמורכבת שהייתה נהוגה טרם לכן (ראו בהקשר זה רע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת ניהול פרויקטים וכוח אדם בע"מ פ"ד נז(3) 220 (2003) (להלן: עניין א.ש.ת); כן ראו ס' גולדשטיין "הערות על חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו - 2006" עלי משפט ו' 7, 8 (תשס"ז)). התפתחות זו במשפט הישראלי יש להבין על רקע הגלובליזציה של המשפט, הן מבחינת הראייה הכלכלית באופן רחב יותר, והן מבחינת השאיפה להרחיב את ההגנה על זכויות הנפגע - הלא הוא קטן כיחיד אך רב כוח ככלל (ראו למשל: B. Murphy & C. Cameron "Access to Justice and the Evolution of Class Action Litigation in Australia"
Melbourne
Univ. Law Rev. Vol.( 30), No. 2 (2006)234
).
פסק הדין הראשון בעניינם של הצדדים ניתן עוד בשנת 2004 - עובר לכניסתו של חוק התובענות הייצוגיות החדש. במסגרתו, נדחתה בקשת המערער לאשר את תובענתו כתובענה ייצוגית. בית משפט זה, במסגרת הערעור (ע"א 11601/04 כאמור) נתן את פסק דינו נוכח כניסתו של חוק התובענות הייצוגיות החדש ובהתאם להחלתו על הליכים תלויים ועומדים בפני הערכאות השונות (ראו: רע"א 7028/00 אי.בי.אי ניהול קרנות נאמנות (1978) בע"מ נ' אלסינט בע"מ (טרם פורסם, 14.12.06). סיומו של שיקול, בית משפט זה (בהרכב השופטים: א' גרוניס, מ' נאור, א' חיות) החזיר את הדיון בעניינו של המערער לבית המשפט המחוזי, תוך שהוא מתווה את הדרך הנכונה והראויה לבירור טענותיו, בזו הלשון:
"...הגענו לכלל מסקנה כי יש לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולהשיב את התיק אליו לצורך בירון של השאלות הנובעות משינויי החקיקה. בעלי הדין הסכימו בפנינו כי אין צורך בשמיעת ראיות נוספות וכי בית המשפט המחוזי יוכל להכריע בתיק על פי החומר שבפניו. זאת בכפוף לכך שנשמרת למערער הזכות לבקש לתקן את תביעתו ואת בקשתו לאישורה כתובענה ייצוגית, ככל שהדבר יידרש..."
הנה כי כן, גדר המחלוקת אליה נדרש בית המשפט המחוזי בבואו לדון בשנית בבקשת המערער, נתחמה לשאלות הנובעות משינוי החקיקה בלבד ובלא שיידרש לשאלות שהוכרעו כבר בפסק הדין הראשון. לשם עריכת דיון בשאלות אלו, הסכימו הצדדים כי אין צורך בהליך הוכחות והבאת ראיות פעם נוספת. בהתאם לכך, הונחו בפני בית המשפט המחוזי בזו הפעם, אם כן, הראיות והעדויות שהונחו בפניו עת הוציא תחת ידו את פסק דינו הראשון. במסגרת פסק הדין הראשון, מצא בית המשפט המחוזי כי המערער לא עמד בנטל להוכיח התקיימותה של עילת ההטעיה הקבועה בסעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן, כמבוקש בתביעתו. בית המשפט המחוזי בפסק דינו נשוא ערעור זה, אימץ את ממצאיו העובדתיים הקודמים ככל שנוגעים להיעדר קיומה של עילת ההטעיה במקרה זה. מסקנתו זו, נתבססה על הוראת סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן הקובעת בלשון זו: